עַד לְחֶשְׁכַת יוֹם אֶכְתֹּב לָךְ מִלִּים
יִתְעַטְּפוּ לָהֶן בְּהוֹד צִבְעֵי שְׁקִיעָה
הָלוֹ בָּקְעוּ עוֹד עִם הָנֵץ שַׁחַר בְּפִטְפּוּטֵי צִפּוֹרִים
וְכָעֵת לֵיל רוּחַ קַלִּילָה מְטַלְטֶלֶת לַהֶבֶת הַנֵּר שֶׁאֵינוֹ כָּבֶה מִשָּׁנִים
לִבְּךָ הוֹלֵם כְּנֶגֶד חָזִי עֲטוּפִים אָנוּ בְּעֵרוֹם מְלַטֵּף
עַל פִּסַּת דֶּשֶׁא דּוּכִיפַת מְעַנְטֶזֶת
לֹא שָׁאַלְנוּ לִרְשׁוּת
שָׁם רֵיחַ הַהֲדָרִים שָׁח אַהֲבָתֵנוּ
נִדְהָם תָּמִיד בִּשְׁבִיל מָה טִבְעוֹן
מְבַקֵּשׁ הָרֶגַע מִפַּעַם בּוֹ שְׁלוֹשָׁה בֻּלְבּוּלִים נוֹקְרִים בְּדֶשֶׁא נֶעֱלָב מַקִּיף אִזְדָּרֶכֶת גִּזְעוֹ מְעֻטָּר חוֹרֵי נַקָּר
מִגְרַשׁ כָּךְ קָרְאוּ לְשֶׁטַח הַגִּנָּה שֶׁגָּבַל עַד לֵב הַוָּאדִי עוֹרְבָנִים צָבְעוּ הַחֹרֶשׁ בְּהֶבְזֵקֵי כָּחֹל כֶּתֶם שָׁחֹר לָבָן
וְכָאן טִרְטוּר מַשָּׂאִיּוֹת עֲמוּסוֹת קַרְטוֹנֵי עַגְבָנִיּוֹת תַּאיְלַנְדִּית רַכָּה מְלַטֶּפֶת אֲוִיר עַל עֲגָלוֹת נִגְרָרוֹת כְּמוֹ פַּעַם בְּנַהֲלָל
חָגְלוֹת מְעַקְּסוֹת בִּמְהִירוּת בִּשְׁבִילֵי וָאדִי אַגָּדַת הַתַּיִל מִימֵי הַבְּרִיטִי וְהִנֵּה גַּם כָּאן יַחֲצוּ מְמַהֲרוֹת מְחוֹל מִדְבָּר לְשָׂדֶה שׁוֹפֵעַ
אֶתְמוֹל רָאִיתִי סֶרֶט עַל אַנְשֵׁי גְּבוּרָה בָּכִיתִי אֲנִי בּוֹכֶה פַּרְפַּר מְרַפְרֵף גַּעֲגוּעַ לְאוּרִי שֶׁלִּי כֹּה בִּלְתִּי נִתְפָּס מְבַקֵּשׁ מִלִּים מְיֻתָּרוֹת
לֵב נִכְתָּשׁ בֶּטֶן תְּפוּסָה בַּפִּתּוּל כֹּה מַכְאִיב אֵיךְ נִשָּׂא אָדָם עַל כַּפּוֹת עַצְמוֹ זְמַן הַזְּמַן כֹּה רַב
בִּבְכִי מְנֻחָם בַּנּוֹפִים בְּאַנְשֵׁי חִבּוּק לֹא מִתְיַמְּרִים מְבַקֵּשׁ לְהָבִין לְקַבֵּל רְשׁוּת מֵעַצְמִי לְסַיֵּעַ לִרְגֹּעַ
כתוב 19:34 23/05/2025 יש זמן שנעצר אין שהולך אחורה
לֹא נַעְתִּי טִפָּה יָדִי פְּתוּחָה עַל שִׁכְמוֹ הַיְּמָנִית בּוֹהֵנִי מְרַפְרֶפֶת בְּגַב צַוָּארוֹ בְּתַלְתַּלָּיו הַזְּהוּבִים מַבָּטֵינוּ חוֹצִים קִיר אֲבָנִים גִּבְעָה יָמִים וְיַבָּשׁוֹת לֹא נִתְעַקֵּב כָּאן.
כָּאן טָמוּן סִפּוּר הַתְחָלָה פְּרֵהִיסְטוֹרִי לָנוּ שֶׁנִּמְחַק וְקֻרְצַף וְגֹרַד עַד זוֹב
שֶׁכַּמָּה מְעֻמְעָם לֹא יְאֻמַּן כּוֹחוֹ וְעִקְבוֹתָיו בִּדְרִיסָה מוֹעֶכֶת וּמַקְפִּידָה בְּבּוּרוּת מִתְבַּיֶּשֶׁת נְסוֹגָה שֶׁלֹּא בְּהִתְמוֹדְדוּת נִתְקְלָה
נִבְנְתָה כְּקִיר בְּמֵמַד אֶחָד
וְלֹא יָכֹלְנוּ לוֹ
לֹא לְמוֹטֵט לִמְחֹק לְהַבְחִין אֲפִלּוּ.
נָסֹגְנוּ כְּפוּפֵי גֵּו יוֹדְעִים לִרְאוֹת אֶת וָרֹד הָרַקֶּפֶת
לא יודע
אורי עבר טיפול קשה
וכל מה שהוא רוצה זה ללכת לבית שלו, המקום נמצא בשכונה עלובה ואני הולך לבקרו
וחוצה שדה עשבים ירוקים גבוהים באלכסון ואבא (סבא גרשון) בא מסביב אוחז בידו ידה
של ילדה קטנה ומושיט לי יד עם החיוך הקטן שלו ואנו נכנסים לאפלוליות של בנינים
והוא אומר תמיד אהבתי לקצר דרכים וללכת בשדות ומחייך אלי במין אהבה. אנו שואלים ילדים
וקצת מבוגרים מהם שיושבים או משחקים איפה המקום והם מצביעים על כניסה לבנין חשוך
ומוזנח.
אני בחדר עם אורי
והוא שמח לראות אותי, איזו אחות שמנמונת נראת כמו השמנמונת מהעבודה של אורק'ה
לבושה בלבן אומרת לי שהכול בסדר ואורי עובר עוד טיפול היא מחזיקה את ראשו בשתי
ידיה והוא מטלטל ואחר כך נרדם וכשמתעורר מחייך אלי ככה רך אך בעצב ואומר שהוא רוצה
ללכת כבר לבית שלו בעייפות כזו בעיניים מבקשות ואני רואה את החדרים שהוא גר בהם
ומתפלא על כךשהוא רואה בהם בית ומרגיש, אני. איזו מין שלווה שואלת שכזו ואומר
לעצמי איזה יופי שלאורי יש בית אליו הוא רוצה ללכת ואורי מסתכל בי שוכב ככה במיטה
לבנה עם המון כרים כמובן ללא חולצה או גופיה, מכנסי בד לבן הכול לבן בחדר הזה
והאחות הזאת מסתכלת עלינו במבט שקט. לחדר מובילות מדרגות בשיפוע חזק למטה החדר מלא
ארונות לבנים עם וורוד רק במיסגרת התיקרה מאוד גבוהה.
אומר שחייב לבקר את אורי חוצה שדה עשב ירוק טרי בלב שכונה מפורקת מפוחמת עינה העשב בגובה חזי ואני מתפלא למה אייני נירטב אבי מופיע מצד המשטח בדרך לא דרך אחז בידו ילדה קטנה זהובת שער לבושה בקפידה עם שמלה אדומה גרביים שחורות ונעלי לכה אדומות וצמות ומשקפיים. הוא מושיט לי יד בחיוך לבוש (כמובן) בחולצת קורדרוי ירוקה ומכנסיים אפורים.
